יאללה בלאגן?

אני מחפש רעיונות לכתיבה, ליצירה, לעבודה- ואין לי כלום. רעיונות שתופסים אותי בכל מקום, לא מקבלים את התאוצה המתאימה להם. אני רוצה לקחת רעיון, לפתח אותו ולהוסיף לו התחלה אמצע וסוף כדי להראות לעצמי שאני מסוגל. אבל העולם הוא לא מקום קל, כמו החיים, וההתמודדויות, וההישברויות, והכבדות והמועקות מונעות ממנו להתמודד עם החיים כפי שמצפים מאיתנו. אבל כעת זהו הזמן לקחת את ההגה ולשנות את הכיוון- אין לנו זמן לעצור. ואם העולם יצטרך לשנות את המעמד, הוא ישנה, אנחנו איתו. העיקר שאני יצליח סוף סוף להתמודד עם החיים האלו. 

והנה, הכל מתנפץ. הנה, הראש מתבלגן. לנצל את החיים? לימודים? ספורט? כושר? בריאות? אכילה? קולנוע? תחביבים? חברים? חוגים? פעילויות? 

רגעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!! מה עם חיים? החיים שלי, השקט שלי. הישיבה שלי מול המחשב אחרי יום מפרך בבית הספר. לשבת בשקט מול הטלווזיה. לצאת לגינה ולהתנדנד בנדנדה, לקחת אוטובוס הביתה מהבצפר ולשבת על אחד המקומות עם אוזניות ופשוט לשקוע בשקט. כל הדברים האלו מרגישים כ"כ חסרי ערך, אבל אני חושב שאלו החיים שלי- כל הזמן לנוח ולהרגע. לא יודע אם אני טיפוס נח ועצלן, אני יודע שבזמנים קיצוניים אני טיפוס פעלתני. אבל יש דברים שאני פשוט לא מסוגל להתמודד איתם, כמו ספורט למשל, ולכן את כל אלו אדחה לימים בהם באמת יהיה איכפת לי מזה. חברים,  יציאות, בילויים ופעילויות- את אלו אפשר לשלב. לימודים? אין לי מושג איך אני הולך להתמודד, אני לא תלמיד טוב. האלוואי והייתי תלמיד בסדר. אני תלמיד רע, שלא מסוגל לשבת בשיעור ולהקשיב וללמוד- אני ממש רוצה, אבל אין למורים את האופציה ללמד אותי. הם לא יודעים שאני אדם טכני, לא אדם של סיפורים ומעשיות. ומעבר לכך- ממש קשה לי. בחורף חם לי בגלל החוסר באוויר, בקיץ קר לי בגלל המזגן, ובכיתה ממש קשה לי ללמוד- כי אני עייף, טורדני, וברגעים אלו אני אפילו חולה, מאוד. ובכל זאת הם צועקים עלי. דיים.

נראה לי שאני צריך ללמוד בבית, בשקט שלי, בשלווה שלי, אחרי מקלחת וכוס שוקו ביד ולקרוא את החומר לעצמי. זאת צורת הלימוד שלי. זאת הצורה בה הייתי אמור ללמוד, בכל מקרה. אבל עכשיו אין אפשרות לשנות את זה- ואני פשוט אשבה במסגרת הארורה שמחזיקה אותי.

ועכשיו אני בנוגע לעבודה בקולנוע- פשוט אין לי רעיון לצלם סצינה משלי לעבודה. אני כבר צילמתי סצינה אחת, אבל היא יצאה מאוד לא טובה ומלאה בכשלים טכניים. הלוואי והייתי יכול לשנות דברים, לארגן דברים ולסדר אותם בסדר אותו אני רוצה- אבל קצת מאוחר מידי. החיים הם לא מגרש משחקים, אומרים המבוגרים, בעוד הנערים לא לוקחים כלום ברצינות. אני רק רוצה לחיות, ברוגע, ובשלווה, ולהיות נאמן לדרך החיים  שלי. למה אפילו את הדברים הפשוטים, הקטנים ואת הדברים שאני אוהב אני לא מסוגל לעשות. למה, באמת, למה.