עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
זה לא הבלוג המקורי
בימים בהם שכחתי את הססמא לבלוג "זאב מנחם (zeev.bloger.co.il)
נהגתי לכתוב פה את מה שהיה לי לכתוב שם ולא יכולתי. כעת, כשיש לי את הססמא לשניהם, אני נוהג לכתוב מידי פעם גם פה וגם שם- בעיקר שם. אז אם אתם אוהבים או עוקבים (והסיכויים נמוכים) אני שם.

טיפשות ושנאה.
11/06/2014 14:57
יובל
כמה אפשר לשנוא? נכון שזה חיוני, זה חשוב, זה לגיטימי. אבל זה כבר די מתיש.

אני הבנתי את התנהלות הבית ואני חייב לומר שפשוט נמאס לי להיות כאן. אין כאן צדק. רק אתמול הסיפור עם ה'כפכף' חזר היום וזה פשוט בושה. נעזוב את אחי הקטן יימח שמו שלא איכפת לו מחיי החתולה המקסימה ואיכפת לו רק מהכפכפים שלו, עצם העובדה שאבי בעל מנת המשכל הנמוכה מסכים איתו וחושב שלקחת כפכפים בשביל להציל חיי חתולה זה לא בסדר (שלא נדבר על זה שהכל מונע מדאגה) ומתחיל להטיח בי שאני כועס עליו שהוא לוקח לי דברים ואומר לי שכשלו יהיה "חתולה להציל" שאני לא אתלונן אם הוא ייקח לי דברים אני פשוט מבין שמדובר באדם טיפש, סלחו לי על המילה. אני בחיים לא ראיתי טמטום כזה גדול שנובע מאדם. עכשיו, אין לי בעיה אם אדם יהיה מטומטם כל עוד הוא מודע לזה וכל עוד הוא מקשיב לאחרים- אבא שלי הוא מטומטם שחושב שהוא חכם, והוא גם מטומטם שלא מקשיב לאחרים. מבינים, כל המינוסים באדם אחד- המינוסים שבאנשים חכמים, והמינוסים שבאנשים טיפשים. אוי.

אבל זה לא רק זה. כמו שאמרתי, הכליאה פה מתחילה להיות מכל הכיוונים. היום כשאחי הקטן לקח לי את שלט הטלווזיה ולקחתי אותו בחזרה וראיתי שאין בו 2 בטריות אז לקחתי מהשלט של אחי 2 בטריות, אחותי נכנסה אל הממד בצרחות ואמרה לי שאני חצוף, שאין לי זכות, שאני מחפש להלהיט, שאני אדם רע וכו' וכו'. עכשיו, אין לי בעיה להגיד שאני אדם רע (אפילו שלאנשים הגרים פה תחת התגית 'משפחתי' לא מספיק אינטלנגנטים בשביל לדעת להגדיר מהו אדם רע אבל שיהיה) אבל להגיד שאני מלהיט? 

אבא שלי מסיט את כל הבית נגדי ביציאות הפומפיזיות שלו נגדי ובגישה ההצגתית שלו כלפי. כולם עושים עלי עכשיו הצגות. אחי הקטן, אחותי, בקרוב גם אמי ואני מקווה שלא אחי הגדול שמתגלה כאדם הכי שפוי פה לעת עתה. אני בהלם מהסתימות שבבחורה שאומרת לי שאני "מחפש להלהיט". היא בטוחה שאני פשוט רוצה ליצור ריב; היא אפילו לא חושבת לרגע אם אני באמת רוצה את הבטריות של השלט שלי ופשוט כועס שלקחו לי אותם מטבעי. מאיפה נובעת כל הסתימות הזאת? אה נו, אבא שלי. 

וזה לא הסוף. אחותי ידועה בסיפור הבא- היא תמיד נמצאת בשירותים, וכשאני מבקש ממנה להזדרז כשאני רוצה לצחצח שיניים היא אומרת ש"אני עושה לה את זה בכוונה". וכולנו זוכרים את סיפור שקדי המרק- בו היא לקחה לי אותם למרות שזה שלי, וכשאמרתי לה לשמור קצת היא אמרה לי שאני מחפש בכוח ושאני בכלל לא אוהב אותם.
1. קובעת לי שאני מחפש בכוח להציק
2. קובעת שאני לא אוהב אותם.
אז מה יש לנו כאן? מנת משכל נמוכה- יש. קיבעון מוגזם- יש. אי הקשבה- בוודאי. תחושה שהיא יודעת הכל- נו מה אם לא.
לסיכום, גם במקרה הזה יש לנו את כל הסממנים השליליים באנשים טיפשים שלא מבינים דברים מבחינה טכנית, ואת הסממנים השליליים באנשים חכמים שקובעים דברים על דעת עצמם.
אין לי בעיה עם טיפשים, אבל טיפשים שחושבים שהם חכמים? בין הדברים הגרועים שברא הבורא. 

הבעיה היא לא אחותי במקרה ההוא עם המרק, אלא אמא שלי. כששאלתי את אמי אחרי ההלם מתגובת אחותי "אמא, את חושבת באמת שאני עושה לה את זה בכוונה?" אמא שלי אמרה "כן". מזל טוב, עוד אדם אדיוט נחות וטיפש במשפחה! אני נמצא במשפחה של אנשים אדיוטים בעלי מנת משכל של נמלה! איזה כיף!

שיהיה ברור, אין לי בעיה עם אנשים טיפשים, בפעם האלף. יש לי המון חברים טיפשים ואני אוהב אותם. יש לי בעיה עם אנשים טיפשים שלא מודעים לכך שהם טיפשים וחושבים שהם יודעים הכל, אנשים טיפשים שמנסים להביע שליטה, אנשים טיפשים שלא מקשיבים. הרי אתם טיפשים- אבא, אתה בכלל לא מבין את המניעים שלי, ואין לך הרי מספיק שכל כדי להבין את המניעים שלי לפרטיות ולשוויון, אז למה אתה בכלל משחק אותה מבין? משואה, למה את חושבת שבכלל איכפת לי ממך עד כדי כך שאני אחפש להציק לך? את מעניינת לי את העכוז הימני אם לא הבנת עד עכשיו, וצריך קצת יותר לעניין אותי כדי לגרור יחס ממני, בין אם רע בין אם טוב. ואמא. את דווקא היית בסדר גמור, אבל הטיפשות שעטפה אותך הפכה אותך לעייפה, סתומה, מקובעת, פרמיטיבית, אדיוטית, חסרת יכולת וחסרת תבונה כל שהיא שקיימת בעולם הנוכחי. אני לא אומר שאת סתומה- אני אומר שנהפכת לכזו. וזה מראה על חוסר ביטחון שזו באה לידי התקפה נגדי, והשנאה כלפייך היא כנראה המועטת ביותר אם כי המוצדקת ביותר.

אני רק מקווה בכל חיי שאני לא אצא טיפש, מרושע, נמוך, חסר התחשבות וחסר חמלה כמו כל המשפחה הזוועתית הזאת ושלעולם לא אזכיר אותם אפילו בהתבטאות הכי קטנה שלהם. אין בהם שום דבר חיובי- שק של אנשים מיותרים שלצערי נולדתי לרחמיה של אחת מהם. זה לא מגיע לי. הדבר היחידי שאבי ואמי חכמים ממני הוא היכולת ללמוד. הם יודעים ללמוד דברים בבית ספר. הלוואי שיכולתי גם ללמוד רק כדי להגיד שהם טיפשים מוחלטים, אפילו שלא צריך להיות גאון כדי להבין שהם לא רחוקים מכך. רואים למה בית ספר לא שווה כלום?
0 תגובות
HATING
11/06/2014 01:39
יובל
שנאה. מהי שנאה? לא ידוע מעין היא נובעת. אולי זה ההתקלות באדם שדעותיו שונות מדעותינו, אולי זוהי עצם העובדה שאנחנו לא מאמינים בדבר שהאחר שלפנינו מאמין בהם, אולי אלו דרכי חיים שמצטלבות באופן סותר, אולי אלו הסדרי התנהגויות, אולי אמירות בוטות, אולי התנהגות מגעילה שאדם הפנה כלפיך שמעוררת שנאה או מילים לא יפות שטען, אולי עודף ביטחון עצמי באדם השנוא, אולי זה החוסר ביטחון שבו, ועוד ועוד. ישנם המון סיבות להבעת שנאה כלפי בני אדם- אבל אנחנו לא פילוסופים- אנחנו בני אדם, ואנחנו שונאים. זה לגיטימי.

אני שונא הרבה אנשים, אני אדם עטוף שנאה. בחיי אני מנסה כמה שיותר להחביא את השנאה- במסגרות חברתיות אני חי מול אנשים לבביים ושמחים שאני מקבל ומעטים האנשים שגורמים לי ממש לעוררות שנאה קיצונית. הבעיה היא שאם זה לא קורה בחוץ זה קורה בפנים. אני שונא את המשפחה שלי. ז"א, לא לגמרי, כן? לא הייתי יכול להסתדר בלעדיהם. אבל המילה שמצאתי לעצמי נכון להגדיר אותם היא שאני פשוט שונא אותם. ואני באמת ניסיתי שפחות.

אמא שלי, אינפנטילית. כבר סיכמנו את זה אלפי פעמים. הבעיה היא שהיא לא אינפנטילית בקטע טוב- היא אשה חלשה. היא לא מתקשרת, לא עוזרת, לא באמת תומכת, לא שווה הרבה. היא רודפת אחרי האנשים שמתעלמים ממנה, האנשים שלא מראים איכפתיות כלפיה- וממני היא מתעלמת. אבל הבעיה היא בי. אני יותר מידי יותר איתה קשר. יותר מידי מדבר איתה. יותר מידי פונה אליה. יותר מידי מתייחס אליה. הדרך בה אני אצליח 'לנצל' אותה ולזכות בעזרה תמיכה ושאר פינוקים היא פשוט להתעלם ממנה, ואני בן אדם טיפש מידי בשביל לעשות את זה.

למה אני לא מצליח להפסיק לדבר איתה? למה אני לא מצליח להתעלם ממנה? למה אני חייב להתייחס אליה בכלל? למה? כי יהיה לי קשה בלי זה. כי אני בן אדם שלא אוהב לשנוא. הבעיה היא שאני גם לא אוהב אותה. היא חצופה, היא ילדותית, היא לא חכמה, היא לא מתחשבת, היא לא מבינה. היא לא שווה הרבה. פעם היא הייתה אדם סימפטי- היום היא אדם מגוחך. בן אדם שמתבסס בחייו על תלונות וצעקות ופרובוקציות, איך אפשר בכלל להראות אמפתיה לאדם שכזה. 

אבל זה עוד בסדר, הבעיה היא אבא שלי. וואו. מגיע לו תעודה על ההורה הכי גרוע שיש אי פעם. נעזוב את עצם העובדה שיכולת החינוך או העברת המסרים שלו שווים ל0, נעזוב את זה שהגישה האמביוולנטית שלו לחיים פשוט מגוכחת- למה אני חייב לסבול את החפירות של האדם הזה פעם אחרי פעם. אין בדברים שלו טעם, אין בדברים שלו חכמה, אין מסר, אין חידוש, אין שום דבר שבאמת מעניין בדבריו- זה הכל האזנה לדברי הבל ורוחות שחוזרים על עצמן בשרשרת שבנויות מקלישאות ישנות ואבני דרך מחורבנות שאבא שלי מנסה לחזור עליהן. הרי אין הגיון בדבריו, אין אובייקטיביות, אין שום אמת במה שהוא אומר- ע''פ הצורה בה הוא מדבר הוא אדם נורא נמוך בעיני, וזאת כמובן בעיה.

ועכשיו לפירוט. אחי הקטן לוקח ממני דברים בלי סוף, וכמובן שבהתאם למצב בבית זה מעצבן אותי. בבוקר, כעסתי עליו ואמרתי שזו הפעם האחרונה בה יעשה את זה, שלא נדבר על השקר שטיבל. בערב, נכנס הביתה שוב עם המכנסים לאחר שצעקתי עליו, ואבי המביך נכנס בצעקות ואמר "למה אתה לא נותן לו להכנס הביתה?! האא ?! בן אדם רוצה להכנס הביתה! אתה לא יכול לצעוק עליו!"
אני התחרפנתי. צעקתי עליו כמו שלא צעקתי בחיים על אדם. למרות שהוא אבא שלי והוא לא עשה דבר נורא, אני לא חושב שאי פעם חשבתי בליבי תחושת שנאה כה חזקה. דווקא בגלל שלא מדובר בדבר גודל- הוולגריות והטיפשות שבה הוא נכנס וצועק ונכנס אל המקרה כמו עבריין אדיוט מהתחנה המרכזית בת''א, למה אני צריך סבלנות להבעה המביכה הזאת? ואז אני פשוט צעקתי שאני לא מקשיב לו ועליתי למעלה. גם על אמציה צעקתי. 
ואז בערב לאחר מכן שראינו טלווזיה, שמעתי צעקות מבחוץ וחשבתי לסכנה שאולי החתולה החמודה שלי אולי נגררה אליה. רצתי החוצה עם כלבתי- ואז אחי הקטן התעצבן ש"לקחתי לו את הכפכפים". ברצינות.

אבי, בשיא החוצפה, אינפנטיליות, שטחיות, בורות, רדידות, בושה וחוסר כבוד פשוט צעק עלי שאין שום סיבה שהוא יכבד אותי אם אני לא מכבד את אמציה, שלא יהיה לי ציפיות ממנו, שזה חוצפה שאני לוקח לאמציה כפכפים אחרי שצעקתי עליו שלקח לי מכנסיים וכו'.

ניסיתי להסביר לו שדווקא בגלל שהוא לקח לי דברים ובוודאי גם ייקח לי מגיע לי לקחת לו ואפילו ראוי שאקח לו, אבל הוא לא הקשיב. הוא רק צעק. כמו ילד אדיוט שכלוא בסופר בו אמא שלו לא מסכימה לקנות לו את הגלידה האהובה עליו. ישב, וצעק, בהתבטאות המביכה והכאילו רשמית שלו, ואני אמרתי לו שאני לא מתכוון להקשיב לאדם שלא מקשיב- והוא פשוט אמר שהשיחה הסתיימה.

נמאס לי. נמאס לי מהפוזה המגוכחת של האדם הזה. נמאס לי מהגישה הילדותית שלו. נמאס לי מחוסר האובייקטיביות שלו. הוא אדם נמוך בעיני, מאוד. וזה לא בגלל שאני לא חושב שהוא צודק- אין לו שום הצדקה להגיד את דעותיו כי הוא לא מקשיב לדעות של אחרים. אין לכנותו "דעתן", כי הוא יודע לדבר רק כשנוח לו לדבר. כל החיים הוא חופר לי את הצורה על כמה שאני לא בסדר וברגע בו הוא לא בסדר- כמו בסיטואציה שבוע שעבר בה ביקשתי ממנו כסף ופעם אחרי פעם הוא פשוט התעלם- הוא פשוט לא עונה. הוא לא אמתי, אין בו כנות ואין בו שמץ של יושר מבחינתי אם הוא מדבר רק כשנח לו לדבר, משחק אותה דעתן רק כשזה נוח לו ונבלע בעטיפה של אדם עם כבוד וערכים שלכולם אין שום משמעות בעיני. כשאני אומר לו משהו מורכב, הוא משחק אותה שטחי. כשאני אומר לו משהו שטחי- הוא משחק אותה מורכב. והוא תמיד מנסה להתנצח. למה אני, אדם בגילי ובבגרותי צריך בכלל להשפיל את עצמו בוויכוחים הטיפשיים עם אדם נמוך שכזה? אני באמת לא מבין למה אני מכניס את עצמי לסיטואציות. ההסבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שאני אדיוט מידי, כרגיל.

הבעיה היא שהם השולטים. כן, 2 הבורים האלה הם האנשים שמנהלים את הבית. כן, "מנהלים" היא מילה גדולה מידי כי חוץ מעניינים פיזיים ופיננסים הם לא הצליחו לנהל דבר אחד כמו שצריך בבית אבל עדיין הם המושכים במושכות. ולכן, אני לא אקבל כסף, ואחי הקטן יימח שמו יקבל. ולכן, אני לא אקבל את השקט שלי, את השלווה שלי, את הנוחיות שלי והוא יקבל הכל. אני לא אחיה לעולם בתחושות טובות בבית הזה. בעבר אני התנגדתי לאנשים שטוענים שהם שונאים אנשים טיפשים שהם מתנשאים- היום אני מבין אותם, ואני לא רואה זאת בהתנשאות. אין לי בעיה עם טיפשים- אבל כשהם כופים עלי את הטיפשות שלהם אין על מה לדבר. אבא ואמא שלי הם שני אינפנטילים שהאחת חלשה מידי בשביל להביע דעותיה ונכנעת לכאוס האיום שקורה כאן ולא מעיזה להביע רגש לאנשים שמביעים כלפיה- והאחד הוא אדם שאין לו דעה בכלל אבל הוא מנסה בכח להמציא כזאת כדי להיראות חכם וייצוגי. הבעיה היא ששניהם לא מבינים שזה לא מעניין אותי- לא מעניין אותי שאמא שלי מכינה לי לאכול או מנקה לי את החדר, וגם לא מעניין אותי שאבא שלי מנסה להיראות חכם. אין לי בעיה עם אמא שלא נותנת לי כלום אבל מתייחסת אלי כראוי ותומכת בי כשאני צריך ולא עושה לי פרצופים ואין לי גם בעיה עם אבא שלא מנסה להיראות חכם בכל הזדמנות אלא אומר את דעותיו ביושר ובלי פוזות.

אני רק מקווה בכל החיים שלי שאני אעלה ואצליח ואוכיח להם שלמרות שהם היו ההורים הכי גרועים שיש אני עליתי והצלחתי כי אני חזק גם בלעדיהם. בעצם, החלום הכי גדול שלי הוא להיות כמה שיותר שונה מהם ושלעולם לא אתנהג כמוהם. השאלה היא אם זה בכלל אפשרי.  
0 תגובות
עוד קונפליקט
11/05/2014 23:32
יובל
היום הזה היה לא ממש קל. 

הוא התחיל בכך שאני בכיתי והתמרמרתי על כך שקמתי ב11 ולא הלכתי לבית הספר- למה לעזאזל, למה אני לא יכול יום אחד לקום מוקדם וללכת לבית ספר? כ"כ קשה?
אבל זה לא רק זה. זה המשיך בבכי שלי על כך שאני לא מצליח ללמוד תנ'ך, ואז הלכתי אל המורה "המתקנת" שלי- ובזבזתי עוד שעה ו150 שקלים על כלום, שום חומר ושום דבר. משם הלכתי לפסיכולוג החביב עלי אור, ואחרי הוא נשאר לפגישה עם הורי במשך שעה וחצי- ואני השתעממתי לי. אבל זה לא מספיק. 

יש לי מבחן בתנ'ך אליו למדתי עם סבי במשך כל השבת וזה היה מטריח ומשעמם, אני כבר עייף ומלא מחשבות- האם אני אצליח בעתיד, האם השעמום הזה יפוג, האם אני אמצא חברה שמתאימה לי להסתובב בה, האם אני אצליח להתמודד עם הלימודים וכו'. כ"כ הרבה מחשבות והמוח רוצה לנוח.

ועוד בעיה שישנה בראשי היא עצם העובדה שישנו טיול מחר, שאני ממש רוצה לצאת אליו ולהשתתף בו אך לצערי אין הגורל רוצה בכך ולכן אני איאלץ להשאר בבית ולעשות את עבודתי בקולנוע, כנראה. אני כבר חייב מתישהו לשבת ולעשות את העבודה בקולנוע. זה ממש לא מבחירה שאני לא הולך לטיול, אני רוצה ללכת אבל אני פשוט לא יכול בשם הנאמנות שלי לעבודה בקולנוע. וזה חבל- הטיול כולל קייקים וכיף ומתאים לי לצאת לדבר הזה, אני ממש אוהב את הדברים האלו אך לצערי הפעם אני לא אוכל. אני מניח שה' עשה זאת שוב בגלל סיפור אישי. 

עכשיו יש בלאגן עם אחי הקטן בבית והוא שובר את כל הפריטים. אני יושב לי לבד מול המחשב וחושב, מתי אצא ואעשה חיים, מתי אצא ואחיה, ויותר מזה- מתי אפטר מהמחשב המטומטם הזה ואצליח לצאת. לבלות. ללמוד. לעשות. ליצור. לעבוד. לעשות משהו, משהו אחד חשוב שלא כולל מסך או כתיבה. אני רוצה להראות לאנשים שיש בי כשרונות, לצבור נושאים לשיחה ולעסוק בשאר תחביבים מלבד קולנוע והתמרמרות על חיי. אלוהים, בשביל מה אני חי. 
0 תגובות
הימים משתפרים
09/05/2014 16:47
יובל
העולם שלי בנוי ממצבי רוח. הם נעים כ"כ מהר בין טוב לרע שכבר אי אפשר להחליט אם אני בן אדם חיובי או שלילי. אבל זו רק הפתיחה- ע'פ טבלת הגורלות שיצרו השנים אני בד"כ במצב רוח הרבה יותר טוב בקיץ מאשר בחורף. אבל דבר אחד בטוח, מהמחשב אני חייב להתנתק. אני חי על פי אינטרסים- וזה ממש לא טוב. אני צריך להשתפר יותר ביחסי אנוש ומה שבניהם, להינות יותר, וללמוד יותר, זה בערך הכי חשוב. וחיי אהבה כמובן שנראה שלא ימצאו באופק אך אני עדיין מקוה (תהיו בטוחים שאם יתקיימו לא אספר עליהם בבלוג הזה לפחות).

בכל מקרה. היום התחיל לא משהו בשיחה עם הורי הבורים והמעצבנים במצבי הרוח המשתנים שלהם ואני כבר עייף מידי בשביל זה. חמו שלחה לי הודעה אחרי חצי שנה שלא דיברנו. והיום (וגם שבת הבאה לצערי :( ) אני נוסע לסבתא וסבא. ללמוד תנ'ך כמובן. זה די מתסכל אבל אין ממש ברירה, ממתי עושים מה שאני רוצה. אין כח.. אין חשק.. הלוואי והיה אפשר לבטל אבל מה שנקבע נקבע. 

השבת הזאת תהיה תפנית מערערת. 
0 תגובות
אלוהים אולי די?
07/05/2014 10:38
יובל
די לחוסר המזל? די להתעללות? די לסבל?

אז יש לי בעיות קשב, יש לי בעיות למידה. אני לא תלמיד מושלם. קשה לי להקשיב. קשה לי להתאמץ. אני לא הכי בריא שיש.  קשה לי, קשה לי עם המון דברים בתוכי. אבל אני מנסה- אני מנסה לקום ולהיות בן אדם טוב יותר, אני עושה הכל בשביל להשתפר ולהתאמץ וללמוד, להשקיע, לשפר את הבריאות, לוקח ריטלין, מנסה להשקיע בלימודים... ואתה? זה נראה כאילו בכלל לא איכפת לך. לא נותן לי לישון בלילה, לא מעיר אותי בבוקר, לא נותן לי ללכת לבית ספר, לא עוזר לי בעבודות...

מה ביקשתי, מה. לחיות חיים נורמלים? ללכת לבית הספר? לעשות עבודות? ללמוד למבחנים? למה אתה תוקע אותי בבית?!
אני לא רוצה חופש, אני מיציתי. נמאס לי להיות בבית. נמאס לי "לבלות" כאן. אני רוצה לחיות, אני רוצה לעבוד, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לצאת, אני רוצה לחוות. ואתה? זה לא איכפת לך. אתה מצידך שאשאר בבית ואשתעמם, אירקב במיטה, לא אעשה ספורט, אשמין, אסבול ואחשוב... במקום לתת לי ללכת לבית ספר ושיהיה לי טוב. 

ואמא תכעס, ואבא יכעס, ויזיינו לי את השכל על זה שאני תלמיד רע ומטומטם וכו'. אז מה כבר ביקשתי? ללכת לבית ספר, ואפילו את זה אתה לא נותן לי. אני באמת מאמין במזל ובאפשרות שמשהו רע מאוד מאוד היה קורה לי אם הייתי הולך, אבל בנינו- הסיכויים קלושים. 

למה אתה לא עוזר לי ? 
1 תגובות
מדינת ישראל בת 66
06/05/2014 14:51
יובל
אני זוכר את ימי העצמאות מכל השנים, שהיינו נוסעים לכפר סבא או לצור יגאל בשביל ריקודים וזיקוקים. היום, אני כבר חייב ללכת עם החברים, כדי שלא יגידו ההורים שאין לי חיים. אז הלכתי- ולאן? לעשות על האש בשכונה, כמו כל שנה. בשנה שעברה אני זוכר שהייתי בספורטק עם התנועה, והיה ממש נחמד מלבד העובדה שחצי מהערב הייתי עם לייזי, ובחצי השני בהחלט השתעממתי ובגלל שתמיר הזה היה דבוק ומצוץ לחמישים, השניים נאלצו להיות ביחד עם עוד חבר שלהם מבית ספרם והחליטו ללכת לפארק- לבד. מבלי לקרוא לי. אני כ"כ שונא אותם. בשנה שלפני כן הלכתי איתם לפארק הגדול, ובכן, היה פשוט גדול. הופעות גדולות. זיקוקים ענקיים. אנשים. רק חבל שלא נהניתי מכל זה. 

השנה היה חביב- הכל השתנה. אני ותמיר כבר לא החברים הכי טובים. חמישים נשאר ילד מנופח ורדוד שמנסה כל הזמן להתחמק עם נער או שניים ולהיעלם מהאזור. תמיר, נשאר והיה תמיר, אך הוא צבוע ויומרן מתמיד. הוא צבוע מכיוון שהוא טען שהוא הפסיק להסתובב איתי כי אני קר ומתנשא- ועם מי הוא מסתובב? עם שטן, נער קר ומתנשא, הרבה יותר ממני. והם ביחד כל הזמן. ומשעמם להם כל הזמן. ורואים שהם לא נהנים כל הזמן. מגיע להם. הוא ניסה לפתח איתי שיחה, לא הצליח ובמזל לו. אני לא מבין- הוא מתיימר לחיות חיים מצחיקים ומהנים, אבל הוא מסתובב עם אנשים קרים, הוא בעצמו קר, אז למה הוא מנסה, מה עובר עליו. 

בכמה ימים האחרונים שהסתובבתי איתו לפני שהפניתי אליו עורף (רגע, מישהו זוכר למה הפסקתי להסתובב איתו בכלל?) אני זוכר שהוא עשה שבת חברים והזמין את כולם, מלבדי. אני זוכר שהוא אפילו ראה אותי ופשוט התעלם ממני לחלוטין ופנה אל מתן שיסב אליו הביתה. ברגעים שכאלה, שאני רואה את מתן מסתובב עם כולם, מדבר עם כולם, נחמד ואדיב ולא מפלה אף אחד (כפי שעשו לו או לי) אני מבין שהוא בן אדם טוב בסופו של דבר. הוא בעייתי, קצת בלתי נסבל, אבל בן אדם טוב. תמיר היה בן אדם טוב ומשהו בו פשוט נהרס- היומרנות והצביעות הרגה אותו. כ"כ חבל.

אבל זה לא העניין שרציתי לדבר עליו באמת. בימים האחרונים שהסתובבנו, החליטו השניים לבקר אותי- ואני ממש נעלבתי מהביקורת, כאילו. מתן החליט ללכלך על צורת ההליכה שלי; אופן הדיבור שלי; המילים שאני אומר; הבגדים שאני לובש; הצורה בה אני מתנהג. כולן היו כ"כ מרוככות, לא נעימות. ה' ישמור- אני גם בן אדם, אני חייב להתנהג כמו שאתה רוצה שאני יתנהג? ותמיר חבר אליו ואמר לי שהוא שונא את ההתנהגות הזאת. ובכן, אני לא חייב לכם כלום, אבל זה היה נחמד יותר אם הייתם מקבלים אותי בכל זאת, אני לא שונה ממכם עד כדי כך. 

אז הפסקנו להסתובב, ועם הזמן גם הפסקתי להסתובב עם כולם. התחלתי להיות טיפה לבד עם עצמי, ואתמול ראיתי את כולם- לא מחזה מרהיב, הכימיה לא התרחבה ולא הרבה השתנה. בשורה התחתונה- ישבתי עם כולם, שרתי, נהניתי, אפילו אכלתי (לא בשר, צ'יפס כמובן) והאמת היא שאת השנים הממש קודמות של העצמאות אני כבר לא ממש זוכר. אחי הקטן הלך אל הפארק, ושם חבריו כנראה לא הכי נהנו איתו שיש אי פעם.

ואחרי שחזרתי אתמול בסביבות 3 הביתה (אחותי הסיעה אותי) ישנתי מעט, וקמתי ישר אל המציאות הרגילה והאפלה- שעמום. חידון התנ'ך לא מעניין, סרטי בורקס לא מרגשים אותי, ולמטה החליטו לעשות רציחת חיות (על האש) משותף של כמה משפחות עם אפס התחשבות בי- ובגלל ששמתי קערה שהכריחו אותי להחזיק (?!) על השולחן שגרמה לכוס ליפול על שמלתה של אמי אני הייתי צריך להביא לה מגבת, וכמובן שאחותי מתסיסה אותי סתם. וואלה, גאה בצרות שעשיתי עבורה, אבל הן הזכירו לי כמה שהן שתי סתומות מהלכות וכמה שאני מעל רמת המשפחה הזו. 

לעזאזל. שוב פעם נזכרים בזה. למה אחותי כ"כ טיפשה. למה אמי כ"כ "לא חכמה". למה אבא שלי לא יודע שום דבר מחייו. וכל השאר לא משנים. אני פשוט חי פה בבור של משוגעים, חולי נפש, בורים, פרמטיבים ומנסה להבין מתי אני כבר יצליח לנצל את הכשרונות שלי במקום שבו יעריכו אנשים כמותי ואת אופיי. כנראה שזה לא יקרה.


פאק. מה זה משנה. שאלתי אתמול את אחת הבנות שתכננתי לצלם לסצינה אם היא מוכנה להצטלם והיא טענה שיש לה מתכונת. ה' ישמור. אין לי זמן לעשות עבודה בקולנוע. אין לי שחקניות.  מה אני יכול לעשות? לעזאזל, אין לי מזל. אני פשוט מיואש מהחיים כבר.

אז משאלות לשבוע הקרוב?  שאני יעשה את העבודה בקולנוע בבקשה, ואצליח ללמוד לתנ'ך. לא יותר, לא מעבר, פשוט רק שני אלה. 
0 תגובות
יום עצמאות. שמח?
05/05/2014 21:32
יובל
כן, זה קצת קשה לאחל יום עצמאות שמח כשאתה נשאר ביום העצמאות לבד. זה לא מפתיע, אבל זה גם לא כ"כ כיף להשאר לבד כשכולם יוצאים ונהנים.

הם קבעו, התנועה, להפגש ברציחת חיות קבוצתית (הם קוראים לזה "על האש") בשביל לחגוג את העצמאות ואני כ"כ לא מסתדר עם כ"כ הרבה ילדים משם. אני יכול לבוא אבל אני לא אהנה. התקשרתי גם אל חזק במטרה לקבוע איתו לפני, והוא אמר לי שהוא לא רוצה. מיום ליום אני שונא את הבן אדם האינטרסנטי והמגעיל הזה יותר ויותר. בינתיים, אני לבד. בינתיים, אני לא רוצה ללכת. בינתיים, אני חייב ללכת כי אם הורי יחזרו הם יכעסו שאני לא עושה כלום ביום העצמאות.

זה כ"כ לא פיר שלא משנה מה אעשה- גם אם אצא וגם אם לא- זה לא מרצון. האמת? יום הזיכרון טיפה יותר מהנה, עבורי. 
3 תגובות
לסיום קצר
27/04/2014 01:58
יובל
אני שוכב במיטתי עם שמיכה וקר
משתכן בנשמתי האפלה 
לולא היה חסרוני בי ניכר
לא היו החלטותי בו נתלה
חורים ממלאים את גופי במחשבה
אולי נגמרה לה כבר התקווה
 עולם אפור שוכן לו בעתיד
עולם ללא טעם, עולם מחריד 
ואני אומר לעצמי- מה הטעם.
חבל שאי אפשר לחזור לפעם. 
חבל שמזל אלי לא יוזמן
מזל שייחשף רק בחזרה בזמן

ואולי יבוא היום שהשלווה תשוב? אולי יבוא יום שבו נוכל לראות טוב? אולי יום יבוא וטל הבורא ישטוף את האדמה וינקה הזוהמה, הרוע ייגמר והלעג יישבר, אלוהים אל הרוע יתאכזר והאהבה תחזור בנו לנקר? מתי יבוא היום בוא לא נדאג למה שיקרה יותר? 
0 תגובות
למה לי לחיות במשפחה כזאת
26/04/2014 21:45
יובל
היא בן אדם אינפנטיל. היא לא מבינה עניין. היא ילדה, חלשה. היא אוהבת להתעלם כשמה שהיא שומעת לא מתאים לה. היא בורחת מכל דבר, מסכנה, פחדנית, לא יודעת להתמודד, פשוט בן אדם חלש, מסכן. היא גם אוהבת להזיק לעצמה, פיזית. לא איכפת לה מהילדים שלה. היא טיפשה מידי כדי לחנך ורמת החשיבה שלה או ההבנה שלה שואפת לאפס.

הוא, חופר, מעצבן, יומרני, מציק. חושב שהוא יודע הכל אבל לא יודע כלום. אוהב לדבר הרבה בלי להגיד שום דבר ממשי, וכל הנאומים שלו הם קלישאות דגל של מירי רגב ביום העצמאות, וכולם באותה הכוונה עם מילים שונות. זה מעצבן, וזה עצוב. 

אני הבן שלהם, הבשר מבשרם שמבין יותר מהם, קולט יותר מהם, חושב יותר מהם ומבין יותר מהם. אני הבן שלהם שיותר טוב מהם. אולי יש בי את הפגמים שבהם, אבל אני אחר, שונה. אני יודע מה אני רוצה שיצא ממני. אני יודע מי אני. אבל אני גם אוכל מהבשר שלהם. אני חי את החיים שלהם. אני סובל את הסבל שלהם. והכי גרוע, שאני סובל מהחינוך שלהם. כ"כ גרועים. כ"כ מביכים. כ"כ רדודים. ואני צריך לשרוד, כי אלו החיים.

אלוהים, למה מגיע לי כאלו הורים? 
0 תגובות
על אנשים מושלמים ופגומים
20/04/2014 02:44
יובל
אני לפעמים לא מודע לסיבה שבגללה אני כל זמן מרגיש לא בנוח. תמיד לא מאושר, תמיד לא מסופק, תמיד מרגיש שחסר לי, תמיד....  יש לזה הרבה סיבות. אבל אני באמת בן אדם טוב שעושה טוב ושעושים לו טוב, ואין שום סיבה שאני ארגיש כ"כ מתוסכל. אז למה?
הסיבה הדתית- אם זה בגלל שאני מוציא זרע לבטלה וזה פוגם לך באושר וגורם לך תמיד לחשוב שהוא נמצא במקום אחר?
הסיבה הרוחנית- האם זה בגלל שאני לא מסוגל להסתדר עם הנפש שלי ועם נפשות אחרות?
הסיבה הקיומית- האם זה בגלל שאני בד"כ לבד?
הסיבה הסוציולוגית- האם זה בגלל שאין לי הרבה חברים?
הסיבה הפסיכולוגית- האם זה בגלל שאני חושב יותר מידי ומרגיש פחות מידי?
הסיבה הרפואית- האם זה בגלל שאני לא אוכל כמו שצריך ואני חי על פחמימות ולא עושה ספורט ולא אוכל בשר ומאבד את חיי?
הסיבה הפנימית- האם זה בגלל שחסרה לך אהבה?
הסיבה החיצונית- האם זה בגלל שאתה לא שלם עם המראה שלך?
הסיבה הראשונית- האם זה בגלל שאתה לא מסתדר עם המשפחה שלך ?
הסיבה המסכמת- האם זה בגלל שרוב הזמן אתה מול המחשב ורואה המון סרטים?
הסיבה המציאותית- האם זה בגלל שאיבדת את התמימות ואת האמונה? 

והסיבה שלי היא- אין  לי סיבה. יש לי המון סיבות להיות מתוסכל, אבל מה זה משנה עכשיו לעזאזל. יש לי מבחן בבגרות בתנ''ך- ואני פה אצל סבא שלי שילמד אותי. וואו, אני סובל פה. וואו, כמה שהוא לא מבין דברים. וואו, כמה שמשעמם לי פה. וואו, כמה שלא נוח לי פה. וואו, כמה שאני מעדיף לחזור הביתה. וואו, כמה חבל שזה לא יקרה.

אני פה בשביל השקט, בשביל ההתנתקות, אבל זה לא קורה. כל מה שסבא שלי רוצה בחייו זה ללמוד תנ''ך או ללמד תנ''ך. והוא לא יודע. יש לי חוברת מסוכמת- הוא בוחר לקרוא מהתנ''ך ולהתעמק במפרשים. לאחר שעושים זאת, הוא עובר שוב על החוברת. הוא שואל אתי שאלה מהחוברת, ומקריא את תשובתה מבלי להנהן ולהתקדם. וגם שאני עונה תשובה נכונה- הוא מנסה כמה שיותר לתקן ושום דבר לא מושלם. לעזאזל, בן אדם מכור לתנ''ך, אבל כשזה מגיע לתנ''ך הוא מתייחס לזה כאילו זה תורה קדושה. אה. נכון. זה באמת תורה קדושה. אבל עדיין, אני לא נהנה ללמוד איתו. לא רוצה. וישאלו, "מעדיף להכשל בבחינה?" ויענה- אין לי מושג. הבחינה בעוד חודש ואני בינתיים לא יודע אפילו את החומר, ושתבינו - סבא שלי לא מבין אותי בשיט. הבן אדם חי על פלנטה אחרת. שעתיים אני מנסה להסביר לו שיש לי בעית קשב, ורק אחרי שלמדנו עשרה שיעורים הוא בא אליו אומר לי, "יש מצב שיש לך בעיות קשב וריכוז?" לא בן אדם, סתם אני מנדנד רגליים וזז כל שניה בשיעור, תמשיך. והוא גם לא מבין שריטלין עושה תופעות לוואי. והכי גרוע, הוא לא מבין שאני לא יודע כלום על התנ''ך, ואני מסביר לו שוב ושוב והוא לא מבין.

ג'יזס, אני צריך לכתוב את זה על ספר ולהביא את זה לעם ישראל בהר סיני כדי שאתה תבין?

אבל זה לא בסדר. הוא משקיע, הוא אדם טוב, הוא גם מסביר טוב. זה אני הבעייתי, זה תמיד אני. אבל מה אני כבר יכול לעשות? 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »